בלוג

אחד המשפטים הכי מוכרים על הורות הוא שילדים לא לומדים ממה שאנחנו אומרות – הם לומדים ממה שהם רואים. אפשר להסביר לילדים שעות על נתינה, על אחריות, על קיימות ועל ערבות הדדית. אבל בסופו של דבר, השיעור המשמעותי ביותר לא מתקיים בכיתה, אלא בבית. הוא קורה ברגעים הקטנים. כשהילדה רואה אותנו עוצרות לפני קנייה ושואלות…

אנחנו אוהבות לחשוב שאנחנו קונות לפי הצורך. אבל האמת היא שברוב הזמן אנחנו קונות בתוך מערכת שמכוונת אותנו לעשות בדיוק את ההפך. היא אומרת לנו שצריך להתחדש, שלא כדאי לפספס את המבצע, שהטרנד הזה כבר בדרך החוצה ושאם לא נקנה עכשיו – נפסיד. בתוך כמה דקות אפשר להזמין כמעט כל דבר בעולם, ובתוך ימים ספורים…

אנחנו חיות בתוך תרבות שמזכירה לנו כל הזמן מה חסר לנו. עוד בגד, עוד משחק, עוד כלי למטבח, עוד מוצר ש”יסדר לנו את החיים”. הפרסומות מדברות אלינו כאילו קנייה היא פתרון כמעט לכל צורך: לשעמום, לעייפות, לחוסר ביטחון, לרצון לפנק את הילדים, ואפילו לרצון להרגיש שייכות.. אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. המחירים עלו, ההוצאות החודשיות…

כולנו מכירות את זה. “הבגד הזה עוד יכול להתאים לאחות הקטנה.” “אולי נצטרך את זה בחורף הבא.” “חבל לזרוק, זה כמעט חדש.” וכך, לאט לאט, הארונות מתמלאים. המחסן מתפוצץ. והבית מתחיל להרגיש עמוס – גם אם רוב הדברים בכלל לא נמצאים בשימוש. אבל האמת היא שרוב הזמן אנחנו לא שומרות את החפצים עצמם. אנחנו שומרות…

קל להרגיש שאנחנו צריכות לספק לילדים שלנו עוד ועוד: עוד צעצועים, עוד בגדים, עוד אביזרים ועוד מוצרים שמבטיחים להפוך את החיים לקלים יותר. אבל דווקא מחקרים בתחום התפתחות הילד מצביעים על תמונה אחרת. ילדים אינם זקוקים לכמות גדולה של חפצים כדי לגדול ולהתפתח. הם זקוקים לקשר, לזמן משותף, לתחושת ביטחון, למשחק חופשי ולהורים שנוכחים עבורם.…